חינוך להכרת הטוב מאמר שני בסדרה

3. הכרת הטוב - מידה המחייבת טיפוח ושמירה 

כלים רגישים מאד הן מדות הנפש, ובייחוד מדת החסד, והן עלולות להיפגם גם בסיבה כלשהי. דבר זה נוכל ללמוד ממעשה נפלא המובא בגמרא על רבי יהודה הנשיא. הלא הוא הרבה חסדו עם כלל ישראל לדורות בזה שעמל וטרח בסידור וכתיבת התורה שבעל פה – המשניות. הוא היה בעל חסד שנתן את הכול לאחרים, ולעצמו לא נטל כלום, כאמרם ז"ל שאף ששולחנו של רבי היה בעשירות מופלגת, נהנו מזה רק האורחים והוא לא נהנה מהעולם הזה אפילו באצבע קטנה, כדאיתא בגמרא "בשעת פטירתו של רבי, זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה ואמר: "ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותיי בתורה, ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה".[1]

ולמרות כל זאת איתא בגמרא: "ההוא עגלא דהוו קא ממטו ליה לשחיטה. אזל תליא לרישיה בכנפיה דרבי (החביא את ראשו תחת כנפי כסותו)[2] וקא בכי. אמר ליה: זיל לכך נוצרת. אמרי (ברקיע – רש"י) הואיל ולא קא מרחם, ליתו עליה ייסורין".[3]

רבנו הקדוש השיג ברוח הקודש שהעגל יגיע לתכליתו על ידי שיאכל על ידי תלמיד חכם ירא שמים, כי ישמש בזה כלי לעבודת ה' שלו, ויתעלה על ידי זה, לפיכך אמר: "זיל לכך נוצרת" בזה תשיג את תכליתך. לפי ההבנה השכלית לא הייתה שום אכזריות במאמרו, ובכל זאת, רגש החסד נפגם במשהו על ידי זה. [4]

 כי לא דבר קל הוא למסור את הנפש על קדוש ה' גם כשהשכל מכיר באושר הגדול הצפון בזה. הרי מצינו אצל רבי עקיבא שמרוב דבקותו בשעת תפלתו. "אדם מניחו בזוית זו ומצאו בזוית אחרת..." וכל כל למה

מפני כריעות והשתחויות"[5] בכל זאת היה צריך לעמול כל ימי חייו כדי שיהא מסוגל למסור את נפשו בשמחה אם יתנסה בזה כאמרם רז"ל שתלמידיו ראוהו מוסר נפשו בשמחה, ושאלו "רבנו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער... מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו".[6]

"כל ימי הייתי מצטער" פירושו, שכל ימיו עמל בזה. הרי, שמצד הרגשת החסד לא קל הוא לצוות על מסירות נפש, ולענות "לכך נוצרת", לכן על ידי זה נפגם במשהו רגש החסד העדין של רבינו הקודש. וכדי לתקן את הפגם הדק הזה, קבל עליו ייסורים איומים משך שלוש עשרה שנה, כמבואר בגמרא שם.

הרי שמידותינו הטובות כלים יקרים הן מאד, עליהן צריך לשמור מכל משמר, שלא יפגמו במאומה. עלינו שומה לתקנן ולהעמיקן, כי הן כלי העבודה שלנו, ובהן תלויה כל עלייתנו בעולם הזה והם גם הכלים לקבלת השכר לעולם הבא.[7]

4. הכרת הטוב - המפתח לנצחיות 

חכמי המוסר והקבלה מציינים את השפעה הקשה של כפויות הטובה, לא רק בעולם הזה אלא אף בעולם הבא. לדבריהם, מי שאינו מכיר טובה, הפסיד את כל שכרו לעולם הבא. לכאורה, הדבר תמוה, אדם שקיים את כל תרי"ג מצוות התורה, והשקיע בכך את מיטב כוחו ושנותיו, אלא שלא ניחן במידת הכרת הטובה, מדוע לא יקבל את התמורה למאמציו הרבים והבלתי נלאים לקיים את שאשר ציוה בורא העולם? התשובה לכך היא, שכפיות טובה אינה רק אי מתן ביטוי מילולי להכרה על מה שניתן לאדם, אלא בעיקר חסר בראייה נכונה לגבי הדבר שקיבל. אדם המבחין שאכן קיבל דבר חשוב ובעל ערך, יותר קל לו להודות למי שנתן לו, להלל ולשבח אותו, ואף ליצור עמו מערכת קירבה ואהבה. למשל, אדם העניק עט לחברו. מחירו של מכשיר כתיבה זה פעוט, מספר שקלים. אולם, כשמתעמקים בנתינה, מתברר שעיקרה אינו אך העט ושוויו הכספי, אלא אף כל המילים הנכתבות באותו עט. אם הכותב הרוויח דבר מה מאותה כתיבה, הרי גם רווח זה נזקף לזכותו של נותן העט. כך צריך אדם להתייחס בפרוטרוט לכל מה שנותן בורא העולם, וכן לדברים שחברו מעניק לו.[8]

לעומת הדרכתם של חז"ל, לראות בפרוטרוט את סיועו של הזולת, אנו נתקלים לא פעם באדם הנשאל: מדוע אינך מכיר טובה על הדבר שקיבלת?  והוא משיב במגוון תשובות: "מה כבר קיבלתי? הוא היה חייב לי זאת, יכולתי להסתדר בלעדיו, הוא לא עשה זאת עבורי במיוחד" וכו' וכו'. תשובות אלה מלמדות שחסרה לו ההבחנה הנכונה בדברים שקיבל. אף אין לו כישורי ראייה נכונים לראות בעזרתם את היקף התועלת מן הדבר שהוענק לו, העזרה המיידית שיש בכך, הסיוע לטווח הארוך, האפשריות המגוונות שאפשר לנצל בהן את הדבר שקיבל וכו'.

אדם שאין לו כישורי ההבחנה לראות באמצעותם את הממדים הנכונים של הדברים שקיבל, מתייחס בצורה מופחתת גם כלפי חסדיו של בורא העולם. כיון שכלי הבחנה שבאמצעותם אדם מבחין במעשיו הטובים של הזולת, הם אותם כלי הבחנה המאפשרים לראות את פעולותיו של הבורא, וכיון שחסרים באישיותו כלי הבחנה נכונים, הוא אינו רואה לא את מעשיו הטובים של חברו ולא את של הבורא יתברך. לכן גם בעולם הבא, אמנם יקבל במלואו את שכרו על קיום המצוות, ואת התמורה המדויקת על מאמציו לשמור על התורה, אך כיון שלא פיתח כאן, בעולם הזה, את כלי הבחנה להבחין ולקלוט את השכר שבורא העולם ייתן לו ועד כמה רב ערכו. לכן הכול יראה לו כפחות ערך ומגומד, וממילא יחסרו לו האמצעים להתחבר באמצעות השכר אל בורא העולם. כל זאת, כאמור, משום שלא רכש כאן, בעולם הזה את המבט האמיתי ואת ההתייחסות הנכונה לדברים המתחוללים בעולם הבא.[9]

ועניין זה מבהיר ומחדד הרב דסלר בספרו מכתב מאליהו ואומר:"ולא עוד, אלא כל עצם כוח הצמיחה של עולם הבא מתפתח מתוך גרעין של מידת הכרת הטוב. הן תוכן שכר עולם הבא ביארו לנו חז"ל שהוא גדר: "נהנין מזיו השכינה". [10] זוהי ההנאה הרוחנית המגיעה לאדם כאשר יתגלו, לכל אחד לפי כוחו, כל הגילויים המתגלים מהנהגת הבריאה כולה, מששת ימי בראשית עד סוף כל הדורות. כך נאמר בתרגום קהלת על הפסוק "סוף דבר הכול נשמע"[11] "דאתעבד בעלמא בצנעא כולא עתידא לאתפסמא ולאשתמעא לכל בני אנשא".[12] כל הבריאה מראשיתה עד סופה תגולל כספר תורה, אשר בו כתובים כל המעשים והמאורעות של כל הדורות כדי ללמד את כבודו יתברך. כל צדיק כפי כוחו יראה בה נפלאות ממידות הנהגתו יתברך עמו, ועם כל המון בריותיו, ויתגלו כל פרטי בחירותיהם ומעשיהם, והסייעתא דשמיא שקיבלו, והדקדוק הנפלא בדינם ומתן שכרם וענשם, וכל החסדים הנשגבים שנעשו אתם. גילויים גדולים אלו וההנאה הכרוכה בם, הם מעצם שכר העולם הבא, כפי שהורונו חז"ל.אך העולם הבא הוא עולם של חיים, של צמיחה ועלייה, ולא רק מצב קבוע של הנאה, כמו שאמר הכתוב "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה".[13] מי שיש בו כוח הכרת הטוב, יראה בעצם תשלום השכר של עולם הבא שלו, גלוי גדול ועצום של חסדו יתברך, ומזה תצמח התפתחות של ההנאה מזיו השכינה עד אין שיעור. קבלת השכר עצמה, מגלה חסדים נפלאים. כי אף אם זכה לשכר בכוח עבודתו ועמלו בעולם הזה. כאשר יתעמק בעניין, יראה שהמעשים הטובים שעשה, מועטים ופחותים הם לגבי הסייעתא דשמיא שקיבל בעודו בעולם הזה. ולגבי תשלום השכר העצום והנפלא שמתגלה לו בעולם הבא.[14] אולם גם עצם גילוי החסד הזה הנהו הרחבה גדולה נוספת של שכרו, שכל עצמו הוא גילויים חדשים של נפלאות מידותיו יתברך. וכאשר שכרו מתוסף, הרי הוא מכיר שוב במידה עוד יותר גדושה את טובו וחסדו יתברך שמחוננו שכר נפלא נוסף כזה. והכרת חסדים אלה גופה מהווה שוב גילוי חדש, וכה הלאה, עד אין שיעור. הרי זה ציור נפלא לחיים נצחיים של אושר ותענוג שאין דוגמתם ואין כערכם, ממש "עין לא ראתה אלוקים זולתך יעשה למחכה לו"[15] מהו הגרעין שממנו מתפתח כל התהליך הגדול הזה? מה הן הכוחות המניעים את הגלגל הנפלא הזה של עלייה נצחית? אינם אלא התורה והמצוות והמידות הטובות שהקנה לעצמו בעודו בחיים חיותו. כי זאת למודעי, שבאותן מדות ובאותם קניינים נפשיים שרכש לעצמו בעולם הזה, בהם יכנס לעולם הבא. כוחות חדשים לא יתווספו לו שם, בתורה שלמד בעולם הזה יקנה מבט האמת, שבו יוכל אחר כך להכיר גילוייו יתברך וללמוד  מהם בדרך אמת. ועוד,על ידי התורה והמצוות שקנה בעולם הזה יתקדש ויתכונן ליהנות מרוחניות, כי מי שלא נהנה מימיו מדבר רוחני, כמו מדבר תורה או ממדה טובה בעולם הזה, תחסר לו האפשרות ליהנות בעולם הבא, שכולו רוחניות. אך ישנו עוד כוח עיקרי, אשר אם לא טיפחו  בעולם הזה יחסר לו כל כוח הצמיחה לעוה"ב. והוא כוח הכרת הטוב, הן ביארנו לעיל שתהליך הצמיחה מותנה בהכרת חסדיו יתברך שבעצם תשלום השכר, ומי שאין מידת הכרת טובה שלו מפותחת כראוי, ולא הפך למעלה שבנפש. לא יכיר בזה את חסדיו יתברך. נמצא, שהעולם הבא שלו יישאר בבחינת "עומדים" ולא יתפתח לעולם לבחינת "מהלכים" ותחסר לו לגמרי בחינת החיים הנצחיים. מכאן נובעים כל הדקדוקים שהזהירונו חז"ל במידת הכרת הטוב לכל נברא.[16]